רבי יצחק לוריא אשכנזי, הידוע בכינויו האר"י הקדוש, נולד בשנת 1534 בירושלים. לאחר פטירתו המוקדמת של אביו, עבר עם אמו למצרים וגדל בבית דודו העשיר. במצרים למד אצל הרדב"ז ורבי בצלאל אשכנזי, והפך לגאון עצום בתורת הנגלה. בשלב מסוים החל להתרכז בתורת הנסתר, התבודד שנים ארוכות על גדות הנילוס והעמיק בספר הזוהר. בשנת 1570 עלה עם משפחתו לצפת, בירת המקובלים העולמית, ולמד אצל הרמ"ק לפני פטירתו.
בצפת פעל האר"י שנתיים וחצי בלבד, אך התקופה חוללה מהפכה קוסמית. הוא אסף סביבו חבורה מצומצמת של תלמידים נבחרים, "גורי האר"י", והעניק להם הנהגות רוחניות קפדניות. האר"י כמעט ולא כתב את תורתו בעצמו אלא לימד בעל-פה. בקיץ 1572, בגיל 38, פרצה מגיפה בצפת והאר"י נפטר. מי שהציל את המפעל משכחה היה תלמידו המובהק, רבי חיים ויטאל (1543–1620), שרשם, סידר וערך את כל מה ששמע מרבו.
התורה של האר"י שינתה לחלוטין את החשיבה היהודית. הוא הציג מושגים מהפכניים כמו "צמצום", "שבירת הכלים" ו"תיקון" — הרעיון שלכל אדם תפקיד אקטיבי באיסוף ניצוצות הקדושה. קבלת האר"י עיצבה את סידורי התפילה, הולידה מנהגים כמו קבלת שבת, והפכה למנוע הרוחני של תנועת החסידות.
