כשהעולם התנגש – מי עמד לצד ישראל?
דיינו שנכנסנו אל תוך לועה של אומה זו ויצאנו בשלום. ישראל לא חיה בחלל ריק. לאורך אלפיים שנה, הכוחות הגדולים של ההיסטוריה עברו מעליה, דרכה – ולפעמים, במקרים נדירים ובלתי צפויים, עצרו לרגע להקשיב.
ירושלים, 638 לספירה. צבאות האסלאם כובשים את העיר. מתן בן אליעזר – צאצא דור תשע-עשר של השליח אלעזר – עולה מחצי האי ערב. הוא שרד את טבח שבטו היהודי בידי הנביא מוחמד, ועכשיו הוא עומד מול עומר בן אל-ח'טאב. לא כמבקש חסות. כנושא זיכרון. "לא בא לבקש – בא להזכיר." הוא מספר לעומר על פרעה ועל טיטוס – שני כוחות שלא ידעו לעצור. ומניח את הבד הכרוך על הרצפה – לא פותח, רק נוכח. עצם ההנחה היא הטיעון. ועומר – אחד האנשים הנדירים שיכלו להרשות לעצמם להקשיב – הקשיב. "היהודים יהיו בני חסות." שבעים משפחות חוזרות לירושלים.
ירושלים, 1177. באלדוין הרביעי, מלך ירושלים הצעיר, גופו נאכל מצרעת ועיניו עדיין בוערות. אבידן בן פדואל מגיע אליו עם ידע שאין לשום אדם אחר – מפת מנהרות ירושלים, חקוקה בזיכרון מדורות. הוא מנחה את באלדוין לניצחון בתל-גזר. וברגע שהניצחון בא – הבגידה באה. "הפרת את ברית האבנים, באלדוין. הארץ תקיא את בשרך." ולמחרת בבוקר – הכתם הלבן הראשון.
אבל שנים אחר כך, על ערש דווי, באלדוין עושה דבר אחד נכון: הוא שולח את שמו של אבידן אל צלאח אל-דין. "יש מי שמכיר את עפר הארץ יותר ממני וממך." והסולטאן – שכבש ערים מבלי לשרוף אותן – מקשיב. ברית נחתמת: רחמים ויהודים חוזרים, תמורת כניסה חופשית למעמקים. קרני חיטין. ירושלים נכבשת – ללא אש.
גזרות המווחדון שאיימו על כל יהודי צפון אפריקה ואנדלוסיה הפגישו שוב את היהודים מול אימת החרב המוסלמי. ואם בכך לא היה די לכשנדחקו המוסלמים מדרום ספרד היו אלה האינקויזיטורים הנוצרים שתחת איומיהם רבים נטשו את היהדות, וחלק אחר נהרגו, הועלו באש ועוד.
גירוש יהודי ספרד ב-1492 היה שיא גדול. בצו מלכותי של פרדיננד ואיזבל אולצו היהודים שם או להמיר את דתם או לעזוב. חלקם עזבו לפורטוגל השכנה, אבל 5 שנים אחר כך הצו חל גם שם. שוב גורשו היהודים, שוב תחת איומי הנצרות.
בשנת 1679 האימאם אלמהדי בן חסן התימני גוזר על היהודים גזרות וגירוש בחום המדבר. רבים מאוד לא שרדו את המסע והגזירות. שוב תחת האסלאם נרדפו היהודים.
ואז נפוליאון. ספרד, 1799. הקיסר שפרץ את שערי הגטאות, שמחק את הצבע הצהוב, שנע בין ניצחון לניצחון – עצר בסמטה אפלה כששמע קינה עולה מבית כנסת. "מתי חרב מקדשם?" שאל את מלוויו. "לפני קרוב אלפיים שנה." דממה ארוכה. ואז: "עם הבוכה ומתאבל על ארצו ועל מקדשו במשך אלפיים שנה – סופו שיזכה בהם מחדש." ויצחק אוירבך, שומר המנורה על חוף חיפה, ידע: זה האיש שאפשר לגלות לו.
לא כל "אויב" הוא אויב. לא כל "ידיד" מקיים את הבטחתו. הארץ יודעת להבחין. והסוד – בחר את שותפיו בזהירות.
