רבי ישראל בן אליעזר, המוכר כבעל שם טוב (הבעש"ט), נולד בשנת 1698 בעיירה אוקופ שבאזור פודוליה (באוקראינה של היום). הוא התייתם מהוריו כבר כשהיה ילד קטן וגדל בחסות הקהילה. כנער נמשך להתבודדות ביערות ובטבע, שם העביר שעות ארוכות בתפילה ובמחשבה. הוא נשא את חנה, אחותו של הדיין המפורסם רבי גרשון מקיטוב, ולמשך שנים ארוכות חי בהתבודדות בהרי הקרפטים, שם התפרנס מעבודות פשוטות תוך שהוא לומד את סודות הקבלה הרחק מעין הציבור.
בשנת 1734, כשהיה בן 36, החליט שהגיעה העת להתגלות. התיישב בעיר מז'יבוז' והפך למרפא רוחני, "בעל שם", המציע פתרונות למצוקות הגוף והנפש. סביבו התגבשה חבורה של תלמידים מבריקים. הבעש"ט פעל בתקופה קשה של שבר רוחני בעקבות גזירות ת"ח ות"ט ומשבר השבתאות. הוא זיהה שהמון העם מרגיש מרוחק מעולם התורה האליטיסטי, והחליט להחזיר להם את האור והתקווה. הוא נפטר בחג השבועות 1760.
הבעש"ט הוא המייסד של תנועת החסידות. הוא חולל מהפכה דתית וחברתית עצומה בכך שלימד שהקדוש ברוך הוא נמצא בכל מקום, ושהדרך לעבוד אותו עוברת דרך שמחה, אמונה תמימה, כוונה שבלב ודבקות — ולא רק לימוד תלמודי. הוא העניק ערך עצום ל"יהודי הפשוט" והסביר שתפילה היוצאת מהלב יקרה בשמיים לא פחות מתורתו של הגאון. הבעש"ט לא כתב ספרים אלא לימד במשלים וסיפורים שתלמידיו העלו על הכתב.
