רבי יוסף חיים בן רבי אליהו, המוכר על שם ספרו "בן איש חי", נולד בשנת 1834 בעיר בגדאד שבעיראק. הוא גדל במשפחת רבנים מפוארת, והסיפור המשפחתי מספר שכילד בן שבע נפל לבאר עמוקה וניצל בנס, אירוע שבעקבותיו נדר להקדיש את כל חייו לתורה. הוא למד אצל אביו ואצל גדול חכמי בגדאד, רבי עבדאללה סומך, בישיבת "מדרש בית זילכה". הוא הפגין בקיאות מדהימה בכל מקצועות התורה ושלט פנומנלית הן בנגלה והן בנסתר — בתורת הקבלה של האר"י.
בשנת 1859, כשהיה בן 25, נפטר אביו ורבי יוסף חיים החל להנהיג את יהדות בגדאד. הוא סירב לקבל שכר מהקהילה, אך הנהיג אותה ביד רמה במשך חמישים שנה. מדי שבת דרש בפני אלפי אנשים בבית הכנסת הגדול, בדרשות שמזגו הלכה, מוסר, משלים וסיפורים. בשנת 1869 ביקר בארץ ישראל, נפגש עם מקובלי ירושלים בישיבת "בית אל" ורכש אדמות בעיר. הוא נפטר בשנת 1909, ולוויתו הייתה אירוע המוני.
הבן איש חי נחשב לפוסק העליון ולמעצב הזהות הדתית של יהדות המזרח בעת החדשה. ספרו "בן איש חי" מסודר לפי פרשות השבוע ומביא הלכות היומיום משולבות בפניני מוסר ועקרונות קבלה. הפסיקה שלו הפכה לבסיס מנהגי קהילות עיראק, פרס, הודו והמזרח כולו. הוא חיבר עשרות ספרים וכתב פיוטים אהובים שנכנסו לליטורגיה. דמותו נותרת סמל למנהיגות המשלבת חכמה עמוקה, אצילות וחיבור חם לעם.
