רבי חיים בן עטר נולד בשנת 1696 בעיר סאלי שבמרוקו, למשפחה של תלמידי חכמים מצאצאי מגורשי ספרד. הוא זכה ללמוד תורה מפי סבו, רבי חיים בן עטר "הזקן", והתבלט מהר מאוד כעילוי וכמקובל. הוא חי בתקופה של חוסר יציבות פוליטית, רעב וגזירות במרוקו, ונאלץ לנדוד בין ערים — פאס, מקנס וטיטואן. בכל מקום הקים ישיבות ולימד תורה בנגלה ובנסתר. כדי להדפיס את ספריו יצא לליוורנו שבאיטליה, שם חיבוריו התקבלו בהתלהבות עצומה.
התשוקה הגדולה של חייו הייתה ארץ ישראל. בשנת 1741 עלה לארץ בראש קבוצה גדולה של תלמידים. הוא התיישב בירושלים והקים שתי ישיבות — "מדרש כנסת ישראל" — אחת ללימוד הפשט וההלכה, ואחת ללימוד תורת הסוד. הוא נפטר בצעירותו בשנת 1743, בן 47 בלבד. הידיעה על פטירתו הגיעה לבעל שם טוב שאמר: "כבה הנר המערבי". קברו במעלה הר הזיתים מהווה מוקד עלייה לרגל ומושך אליו אלפים ביום פטירתו.
ספרו המפורסם "אור החיים" על התורה הפך לקלאסיקה עולמית ונלמד בהערצה בכל קהילות ישראל — חסידים, ליטאים וספרדים כאחד. הפירוש מצטיין בשילוב מופלא בין פשוטו של מקרא, פלפול הלכתי, מוסר נוקב ורעיונות קבליים עמוקים. דמותו נתפסת כסמל לקדושה, טהרה ופרישות.
