רבי אליהו בן שלמה זלמן, הידוע כ"הגאון מווילנה" (הגר"א), נולד בשנת 1720 בעיירה סלץ שבליטא. הסיפורים על ילדותו נשמעים כמעט דמיוניים: בגיל שש דרש בבית הכנסת הגדול בווילנה והפגין בקיאות מוחלטת בש"ס, ובגיל צעיר מאוד שלט בכל רבדי התורה, לצד ידע נרחב במדעים, מתמטיקה, אסטרונומיה וגיאומטריה — שבהם ראה כלי עזר חיוני להבנת התורה. הוא בחר לחיות בריחוק מוחלט מהבלי העולם הזה, סירב לכל משרה רשמית, והסתגר בבית מדרשו הקטן בווילנה כשהוא לומד יומם ולילה.
הגר"א פעל בתקופה של טלטלות עזות. כשתנועת החסידות החלה להתפשט, ראה בה איום על דרך הלימוד המסורתית. הוא הפך למנהיג הרוחני של "המתנגדים" וחתם על החרמות המפורסמים נגד החסידות. במקביל טיפח קבוצה נבחרת של תלמידים והנחיל להם שיטת לימוד ייחודית — חתירה לפשט, עיון ביקורתי, השוואה למקורות מקבילים ותיקון טעויות העתקה בנוסח הגמרא. הגר"א נפטר בחול המועד סוכות 1797 בווילנה.
ההשפעה של הגאון מווילנה על היהדות האורתודוקסית פנומנלית. תלמידו, רבי חיים מוולוז'ין, הקים את ישיבת וולוז'ין — "אם הישיבות", שעיצבה את מודל עולם הישיבות הליטאי. הגר"א דחף את תלמידיו לעלות לארץ ישראל, ו"תלמידי הגר"א" הניחו את יסודות חידוש היישוב היהודי בירושלים. הוא השאיר מאות חיבורים בכל תחומי התורה ונחשב עד היום לאבי הזרם הליטאי.
