הגזע החי: קורות המטה של אלוהים
הולדת המטה: בין השמשות
המטה לא נכרת משום עץ ביערות כדור הארץ. הוא נברא בערב שבת הראשון, ברגע המסתורי של "בין השמשות". הוא נחצב מסלע של ספיר (אבן כחולה, קשה ושקופה כזכוכית שמימית), ומשקלו היה ארבעים סאה – כבד מכדי שבן תמותה ירים אותו, אלמלא הכוח הטמון בו.
על הספיר הכחול נחרתו עשר אותיות זהב: דצ"ך עד"ש באח"ב – ראשי התיבות של המכות שעתידות לבוא. הוא עבר מיד ליד כמו לפיד של שלטון: מאדם הראשון לחנוך, למתושלח, ואז לנח. נח מסר אותו לאברהם, ויעקב נשא אותו כשעבר את הירקון. אבל אז, בתוך חשיכת מצרים, המטה נעלם.
העץ שבתוך הגן: המבחן של יתרו
האגדה מספרת שיוסף, משנה למלך מצרים, החזיק במטה. לאחר מותו, יתרו – שהיה יועץ בפרעה – גנב את המטה ונטע אותו בלב הגן שלו במדין. באותו רגע קרה דבר פלאי: המטה הכה שורשים והפך לעץ, אך איש לא יכול היה להתקרב אליו. העץ "בלע" את כל מי שניסה לעקור אותו.
שנים עמדו גיבורים מול העץ הזה, מנסים לזכות בידה של ציפורה בת יתרו, אך העץ סירב להינתק מהאדמה. עד שהגיע רועה צאן אחד, עני ובורח, בשם משה. משה ניגש לעץ, קרא את האותיות החרוטות בספיר, וברגע שנגע בו – המטה פשוט השתחרר לתוך ידו, קל כנוצה. יתרו הבין מיד: זהו הגואל.
המטה כנחש: המעבר מחומר לחיים
המטה היה "דמות" שמשנה צורה. במעמד הסנה, משה משליך אותו והוא הופך לנחש – לא רק כקסם, אלא כרמז לכך שהמטה מחזיק בתוכו את כוחות הטבע. מול חרטומי מצרים, המטה-נחש של משה בלע את המטות שלהם, אך נשאר באותו משקל ובאותו עובי. הוא היה "טורף" של אשליות.
היד המורמת: שפת המכות
בכל מכה ומכה, המטה פעל אחרת:
- ביאור: המטה לא רק הכה במים; המדרש אומר שהיאור "פחד" מהמטה. ברגע המגע, המים הפכו לדם סמיך עוד לפני שהמטה סיים את תנועתו.
- על הים: זהו השיא הוויזואלי. משה לא רק הרים את המטה – הוא הטה אותו כנגד הרוח. האגדה מתארת שהמטה שלח קרני אור כחולות (כצבע הספיר שלו) שחתכו את המים לשנים-עשר נתיבים. המטה שימש כ"עמוד ענן" קטן בידו של משה, מנחה את העם בתוך קירות המים.
השבר: המטה והסלע
הטרגדיה של המטה מגיעה בסוף הדרך. במי מריבה, הצטווה משה לדבר אל הסלע. אבל משה, ברגע של כעס, השתמש במטה. המדרש מספר שהסלע התקשה כנגד המטה, ומשה הכה בו פעמיים. המטה, שבמשך ארבעים שנה היה כלי של ניסים, הפך לרגע לכלי של זעם. באותו רגע, נגזרה הגזירה שמשה לא ייכנס לארץ.
האגדה מספרת שלפני פטירתו, משה לא רצה שהמטה יפול לידיים לא ראויות. יש מסורות האומרות שהוא הניח אותו באוהל מועד (המשכן), ויש האומרות שהוא מסר אותו ליהושע כסימן להמשכיות ההנהגה.
פרק הגשר: מהמדבר אל כס המלוכה
כאשר עצם משה את עיניו על הר נבו, המטה לא נדם. הוא עבר לידיו של יהושע, תלמידו הנאמן. כשהגיע העם אל גדות הירדן הגועשים, הניף יהושע את הספיר הכחול. המים, שזכרו את המגע של המטה בים סוף, לא המתינו – הם נסוגו לאחור ביראה, מפנים דרך לאבני החושן ולמטה שצעד בראש.
בשנים של כיבוש הארץ, המטה לא היה רק כלי נס, הוא היה הסרגל של האמת. בתקופת השופטים, כשהיו השבטים נבוכים או מסוכסכים, היו מביאים אותם אל המשכן. שם, בצל הפרוכת, היה המטה מונח. אומרים שמי ששיקר בנוכחותו, היה רואה את אותיות הזהב דצ"ך עד"ש בוערות באור אדום ומאיים, ומי שדיבר אמת – זכה לראות את הספיר מאיר בכחול שקט כמי מנוחות.
השנים חלפו, והמטה הפך לשרביט המלוכה. דמיינו את דוד הצעיר, יוצא אל העמק מול גוליית. הענק הפלישתי צחק למראה ה"מקל" שבידו של הרועה, אך דוד ידע מה הוא אוחז. המטה, ששינה פניו למקל רועים פשוט, שמר על דוד. הוא היה הכוח הסמוי באבני הקלע, והוא זה שנתן למלך את הסמכות לאחד את כל השבטים תחת כתר אחד.
בשיא תפארתו של שלמה המלך, המטה מצא את מקומו לצד כס הלבן והזהב. שלמה, שחכמתו הגיעה עד לשפת החיות והשדים, השתמש במטה כדי להשליט סדר בבריאה. המטה היה זה שלחש לסלעים להיבקע עבור בניין המקדש, מבלי שקול פטיש וברזל יישמע בו. הוא היה הגשר בין עולם הרוח לעולם המעשה.
אך ככל שגבה לבם של המלכים שאחריו, כך החל המטה לסגת. הוא הפך כבד יותר ויותר, כאילו המשא של חטאי העם נספג בתוך הספיר. האותיות שפעם בהקו למרחקים, החלו להיטמע בתוך האבן. הכהנים הבינו שהזמנים משתנים. הם החזירו את המטה אל קודש הקודשים, שם הוא נח לצד הארון, מחכה בדממה ליום שבו השמיים שוב ידברו עם הארץ.
ואז, בלילה של חרדה בימי יאשיהו המלך, כשהדי צבאות בבל כבר נשמעו באופק, הורד המטה אל המחילות. הוא לא נגנז מתוך תבוסה, אלא מתוך הבטחה: הוא ימתין שם, בחשיכה המוחלטת, שומר על אותיות הזהב שלו עד שיבוא זה שיהיה ראוי להניף אותו שוב.
בתוך בית המקדש
בזמן שלמה המלך, כשהמקדש נבנה, המטה שכן בתוך הדביר (קודש הקודשים). הוא לא היה בשימוש יומיומי; הוא הפך ל"עדות". הוא ניצב שם, כחול ומנצנץ בחשיכה המוחלטת של החדר הפנימי, שומר על האותיות דצ"ך עד"ש באח"ב שנותרו בוערות על הספיר.
הוא סימל את הכוח הניסי שמאחורי הטבע: בזמן שלום הוא נח, ובזמן סכנה הוא עורר את הזיכרון של הגאולה ממצרים.
הסיום הוויזואלי: הגניזה
לפי האגדה, המטה לא נשבר ולא נרקב. הוא נגנז יחד עם הארון.
המלך יאשיהו ראה שהחורבן מתקרב והבין שאם הבבלים יכנסו למקדש, הם יחללו את הכלים המקודשים ביותר. הוא פקד על הכהנים להסתיר את הארון. לפי האגדה, נבנתה מחילה סודית ועמוקה מתחת ל"אבן השתייה".
אומרים שביום מן הימים, המטה הזה – עם אותיות הזהב שעליו – יחזור לידו של המשיח. הוא עדיין מחכה, כחול ושקוף, למי שידע לקרוא את האותיות החרוטות עליו מבלי לפחד.