ציר א – "החורבן והגלות – הבריחה הגדולה":

כשהמקדש נפל – מה הצילו?

יש דברים שההיסטוריה מתעדת: קרבות, מלכים, חורבנות. ויש דברים שהיא לא מתעדת – מה עושה אדם בלילה שהכל נגמר, כשהאש מגיעה מכל כיוון והוא צריך להחליט: מה לקחת.

יוחנן בן עזריאל לא היה כהן גדול ולא מפקד צבא. הוא היה איש שאיבד את כל משפחתו לקדחת בזמן המצור הרומאי – ומתוך הייאוש הגמור הזה, גיבש החלטה שאיש לפניו לא העז לחשוב: לא להציל את העיר. להציל את העם.

במשך שנים, בשתיקה, הוא בנה רשת. זיהה שלושה עשר אנשים – דרך שאלות תמימות, פגישות שקטות, שנים של סבלנות. הכין נקודות מסתור, העביר כסף בדיוק כירורגי, דאג לשלושה עשר משפחות נוספות שיצאו לדרכן. ובלילה הגורלי – כל אחד יצא לבדו. כל אחד נשא חלק מהסוד. כל אחד ידע יעד אחד בלבד.

אלעזר בן מתניה נשא את האפוד והחושן – לבוש הכהן הגדול – כרוך על גופו מתחת לבגדי רועה. הוא נדד חודשים במדבר יהודה ועבר הירדן, הסתתר מלגיונות, לן בין סלעים. ואחרי כל זה – מצא את אשתו. חנה, שיצאה בעצמה עם שני ילדים ובהריון שלישי, ללא מפה וללא הוראות, וניווטה לפי חלומות ואינסטינקט ואהבה.

שריאל בן שמעיה שלח את אשתו והילדים לים מראש – "כדי שייראה טבעי" – ואז נע לאורך החוף בסבלנות, בנה קשרים עם סוחרים, ולבסוף עלה על ספינה שנקלעה לסערה. הסוחרים זרקו מטען. שריאל החזיק בחזקה במה שנמסר לו – ומלמל פסוקי תהילים עד שהים נרגע. האם הצליח להגיע להדס וילדיו?

זכריה בן אליצור יצא עם מפתח ההיכל – ולא הגיע. הוא נתפס, עונה, ומת מבלי לגלות דבר. המפתח קבור איפשהו בעמק דותן, מסומן בשני פרחי דודאים על סלע. משפחתו המתינה לו בדמשק, בקהילת היהודים שבג'ובאר – ולא ידעה שלא יזכו לראותו שוב, ובכל זאת שמו נשמר.

שלושה עשר שליחים. שלושה עשר גורלות שונים. ויוחנן בן עזריאל – שתכנן הכל, ששלח את כולם – יצא אחרון, עם ספר תורה על גבו, אל הקרב האחרון בעיר הבוערת. הוא לא תכנן לשרוד. הוא תכנן שהם ישרדו.

זה הפרק שלא כתבו בספרי ההיסטוריה, רק ספר אחד עוד זכר את שמם, ועכשיו גם אתם תוכלו להכיר את השליחים שקיבלו עליהם משימה כה קשה בימי החורבן בשנת 70. חפשו אותם בספר אוצרות המקדש האבודים