ציר ג – הן ראו את הכל לפני כולם

מה עשו הנשים כשהגברים לא יכלו?

יש אמת פשוטה שהספר לא מתחמק ממנה: בכמה מהרגעים הקריטיים ביותר של השרשרת – הגברים נרצחו, נפלו, לא יכלו להמשיך. והנשים הן אלו שנשאו את הסוד.

זה סיפור של כוח שונה, של חוכמה שונה. של דרך אחרת לשמור.

חנה, אשתו של אלעזר בן מתניה, לא קיבלה ברכת כהן גדול כשיצאה. ליווי עד הגבול והוראות בעל פה זה הכל. היא יצאה עם שני ילדים, בהריון שלישי, מירושלים הנצורה – ללא איש. "לא הרשיתי לעצמי להישבר. לא מפני שלא רציתי. מפני שלא היה מי שיאסוף את השברים." היא מכרה את הטבעת של אמה כדי שהילדים יאכלו. ניווטה לפי אינסטינקט ואהבה. ומצאה את בעלה – שחשב שהיא אבדה – חודשים אחר כך. מלחמתה לא הייתה פחות מזו שלו. רק שהיא לא זכתה לברכתו של כהן גדול.

מגנצא, שנת אלף לספירה. עלילת דם. כל גברי השושלת – נרצחו. הסוד, הפיקדון, התפילה – עברו לנשים. לא במקרה, ולא בחולשה. "הסוד שרד כי עבר לידיים שיכלו להמלט במקום להלחם" ציפורה הייתה עילוי כבר בגיל שתים-עשרה. נשים באות אליה אחרי אסון ומצאו מישהי שיושבת לצדן בשתיקה, מחזיקה את הכאב, ואחר כך מתפללת בלחישה. "מי שבאה כפופה – יצאה זקופה. לא מפני שהכאב עבר, אלא מפני שמצאה מי שיודעת להחזיק אותו יחד איתה."

לילה אחד היא הגיעה לרבנו גרשום. הניחה את צנצנת המן. ואמרה: "ה' אינו מוריד מן לחצאין. אחד לאחד. כל נשמה שלמה." גרשום קפא. "מה שהניחה בחדר לא היה הצנצנת – היה הרעיון שבתוכה." ממנה נולדו תקנות רבנו גרשום: החרם על נישואים לשתי נשים. האיסור לגרש אישה בלא הסכמתה. הגנה על אנוסים. תקנות שעיצבו את חיי יהדות אשכנז לדורות – יצאו מאישה שהגיעה בלילה ויצאה בלי להסתובב לאחור שוב.

זהרה בת לביא חצתה את הים לבדה עם שבר הלוחות – בזמן שאביה נשאר על הרציף כמסיח דעת לרודפים הנוצרים והיא הספיקה לעלות על הספינה. בלב הים, בסערה, לימדה את הרמב"ן: "הלוחות לא נשברו כי היו חלשים. אלא כי האור שבהם היה גדול מדי עבור העולם." והרמב"ן קיבל את ההבנה הגדולה ביותר שלו מנערה בת חמישה עשר, בלב ים, בסערה. מאביה הוא למד ענווה, ממנה את שיטת הקבלה.

ע'זאלה – בבגדד, 1880. אביה פתח בפניה בלילה אחד את כל הסוד. מגילה. שבר לוחות. שרשרת דורות. "מה כתוב בה?" שאלה. "תפילה כמוסה, שמות שרק הכהן הגדול ידע לכוון." ואז שאלה שאלה שאף אחד לא שאל לפניה בקול: "למה אני?" אביה שתק. וזו הייתה התשובה. לפנות בוקר, בשחר הראשון, יצאה לבדה מבגדד עם צרור קטן – ומגילה. "לפעמים שלפה אותה, לא פתחה. רק החזיקה." היא הגיעה לירושלים וקיבלה שם חדש: צביה. "כמו כנסת ישראל בשיר השירים."

הנשים בספר ידעו לשאת, להמשיך. הן אלה שמסתגלות כשהעולם משתנה, שמחנכות, מכוונות ויודעות – אולי יותר מכולם – שמה שנשמר בתוך הבית, בלחישה, מדור לדור, הוא לפעמים החוליה החזקה ביותר.